פרנסואה היה בחור צרפתי, שגר בפרובנס, הפריפריה של צרפת. הוא היה אדם נהנתן, לא שאפתן במיוחד, שכמו צרפתים רבים, התעניין בעיקר באוכל טוב וביין טוב. הוא עבד כמלצר בעיירה קטנה, כי כשהיה צעיר, סבתא שלו אמר לו כל הזמן “מי שעובד כמלצר במסעדה, אולי לא יהיה עשיר, אבל אף פעם לא יהיה רעב”. האורחים מפאריז, שהגיעו למסעדה, נהגו ללעוג למבטא “הברברי”, שהעיד בעיניהם על חוסר התחכום של הבחור הכפרי. בכל יום, אחר הצהריים, הוא נהג לשבת במרפסת המסעדה, לשתות יין משובח, ולבהות בנוף. החיים לא התקדמו לשום מקום, ושום תקווה לא נראתה בעתידו.
עד שיום אחד, הגיעו אורחים מניו יורק. הם התיידדו עם פרנסואה, שהיה מלצר נעים הליכות, והצליחו לתקשר עימו למרות האנגלית הבסיסית שלו, ואף החליטו – הפתעה! – להזמין אותו להתארח אצלם בניו יורק לשבוע.
כמה שבועות לאחר מכן, פרנסואה יושב יחד עם עוד לא מעט אנשים, בארוחת ערב מהודרת במנהטן. הוא מאוד חשש שהוא לא ישתלב, אבל לתדהמתו, קרה ההפך:
- הם לא קראו לעיירה שלו פריפריה, כמו שנוהגים לקרוא לה הפריזאים – הם קראו לה “מקום אקזוטי”.
- המבטא המגוחך שלו? הם הוקסמו ממנו…
- ולמרות שבעיירה שממנה הגיע, כולם מבינים באוכל וביין (כי אין הרבה במה להתעסק חוץ מזה), הניו יורקרים דווקא נדהמו מהידע העצום שלו באוכל וביין. בסוף הארוחה פנה אליו אחד האורחים, בעלים של שתי מסעדות, והציע לו תפקיד של יועץ קולינרי בשכר של 500,000 דולר בשנה. כל החסרונות של פרנסואה התבטלו ברגע שעבר ללוקיישן החדש – ולמעשה הפכו ליתרונות. במקום שבו פרנסואה גדל והתפתח, ב”גטו” שלו, הוא היה עוד אדם חסר משמעות; ואילו בניו יורק, הוא הפך לסופרסטאר, מומחה קולינרי שהגיע מעיירה אקזוטית, שהגיע מארץ שבה אוכל ויין מקבלים את הכבוד הראוי להם.
ועכשיו, השאלה אליכם:
באיזה נסיבות, שינוי מקום גיאוגרפי, תפקיד, או כל שינוי אחר שאתם יכולים להעלות על דעתכם, החסרונות והמגרעות שלכם יהפכו ממשהו “שאתם צריכים לעבוד עליו” - דווקא ליתרון עצום?
עוד דרך מעניינת לחשוב על הקריירה שלנו, אפשר למצוא כאן